יהדות מרוקו

מרוקו היא המדינה הערבית הרביעית בגודלה, אחרי מצרים, סודאן ואלג'יריה. מספר תושביה של מרוקו (נכון לשנת 2007) הוא 33,757,175.מרבית תושבי המדינה הם מוסלמים סונים, ממוצא ערבי, ברברי או עירוב של שני העמים. הערבים פלשו למרוקו במאה ה-7 ובמאה ה-11 ומאז פיתחו את תרבותם במקום.

הילידים המקוריים של מרוקו נקראים ברברים. לפני עליית האסלאם קמו ונפלו במרוקו מספר ממלכות ומשפחות מלוכה. מרוקו הפכה למדינת חסות צרפתית עם חתימת ההסכם של פז ב-30 במרץ 1912. בתקופה זו, שלטה משפחת המלוכה העלאווית ועם קבלת העצמאות מצרפת ב-1956, הסולטאן מוחמד החמישי קיבל את התואר "מלך" ומרוקו הפכה לממלכה עצמאית.

יהדות מרוקו

ההיסטוריה של יהדות מרוקו הינה עשירה בין היתר בזכות העובדה כי יהודים הגיעו למרוקו לראשונה לפני יותר מאלפיים שנים. גלי הגירה של יהודים הגיעו למרוקו מארץ ישראל החל מימי חורבן בית ראשון, בשנת 586 לפני הספירה, ולאחר מכן, בעקבות חורבן בית שני עם צבאות חניבעל ובתקופת השליטה הרומית על מרוקו.לאחר השתלטות הדת הנוצרית על האימפריה הורע מצב היהודים. בתקופה זו חל גידול באוכלוסייה היהודית במרוקו לאחר ששבטים ברברים קבלו עליהם את דת משה.

לאחר נפילת רומי והכיבוש המוסלמי במרוקו שפר מצב היהודים עד למאה ה-12, עם עליית אלמוואחידון (1146 - 1269). קבוצה מוסלמית קנאית זו, שאפה להכניס תחת כנפי האסלאם את כל בני המיעוטים במרוקו, ובכללם את היהודים. קהילות יהודיות רבות נהרסו ויהודים רבים ברחו לארצות אחרות, ביניהם גם הרמב"ם ומשפחתו שהיגרו למצרים. דינם של מי שלא התאסלמו היה מוות ואילו גזר דינם של אלו שהתאסלמו היה עבודות פרך וחיים בתנאים קשים וכמעט ללא זכויות אזרחיות, שכן הם היו "מוסלמים סוג ב'" שכונו "מוסלמים-יהודים". רק כאשר עלה לשלטון אבו יוסף יעקב (1269- 1286), מיסד שושלת בנו מרין ששלטה עד 1465, בוטלו הגזירות שהוטלו על היהודים והם נהנו מביטחון, מחופש דת ומדו-קיום עם המוסלמים.

עם גירוש ספרד (1492) ופורטוגל (1497) החל גל הגירה של יהודים מחצי האי האיברי למרוקו. בעקבות גל הגירה זה, התחלקה האוכלוסייה היהודית במרוקו לשניים, 'התושבים' (אלה אשר התגוררו במשך דורות במרוקו) ו'המגורשים'. שתי הקבוצות היו שונות בשפתן ומנהגיהן – בכלל זה, בתפילות, בדיני שחיטה, ובדיני אישות. 'המגורשים' היו הגורם הדומיננטי המשכיל ובעל היוזמה הכלכלית הם שמרו על השימוש בלדינו (חקיטיה).

יהדות מרוקו

תמורה חשובה נוספת בהיסטוריה של יהדות מרוקו התרחשה עם עליית שלטון וישי בצרפת, לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית. המלך מוחמד החמישי התנגד לקבל את חוק מעמד היהודים שנכנס לתוקפו ב3 באוקטובר 1940, בארצות בהם היה שלטון וישי. בזכות התנגדותו זו של המלך, יהדות מרוקו לא נפגעה מן הרדיפות נגד יהודים באותה חומרה כפי שהיה באזורי שליטה אחרים של משטר וישי.

עם הקמת מדינת ישראל היגרו רבים מבני יהדות מרוקו לישראל, ועם קבלת העצמאות במרוקו מידי צרפת (1956), עלו רוב יהודי מרוקו לארץ ישראל (אחרים היגרו לצרפת ולקנדה) ורק אלפים בודדים נותרו במרוקו.

מעמד היהודים במרוקו

מעמד יהודי מרוקו, כמו בשאר מדינות ערב, היה של "ד'ימי"-מעמד של נתין ולא של אזרח, מעמד אשר כמעט לא השאיר ליהודים שום זכויות ואף פגע בהם קשות - כלכלית וחברתית. חוקי ה"ד'ימי" השתנו בין שליט לשליט על פי הנוחות שלהם. רוב היהודים התרכזו בגטאות-"מלאח" בערים בהן חיו. בעת כיבוש מרוקו על ידי האימפריה העות'מאנית שפר מצבם של חלק מהיהודים במדינה אולם לא תמיד, הצליחו הטורקים למנוע את הפרעות שערכו התושבים המקומיים ביהודים. הפרעות, שהתרחשו בשנת 1864 בערים מרקש ופס ובהם נהרגו כ-500 יהודים, הן דוגמה לכך.

בשנת 1912 הפכה מרוקו למדינת חסות של צרפת, בהסכם פז, ולמרות שהיהודים בה לא זכו לזכויות והגנה כפי שזכו להן היהודים באלג'יריה ותוניסיה, היה שיפור לטובה במצבם. למעשה באף אחת ממדינות צפון אפריקה היהודים לא היו נתונים בסכנת הכחדה או לפגיעה על רקע אנטישמי. יהודי המגרב זכו בדרך כלל להגנה ממדינות אירופה ובעיקר מצרפת .

תקופת השלטון בחסות הצרפתית התאפיינה ביחסים טובים ובהרמוניה בין היהודים והמוסלמים. הצרפתים הפיצו את תרבותם ושפתם שהפכה לשפה שנייה במרוקו. השפעה זו של התרבות הצרפתית, חדרה גם לבתי הספר היהודיים, ובתי הספר של "אליאנס" -כל ישראל חברים, הם דוגמא בולטת לכך. הענקת התנאים הטובים ליהודי מרוקו על ידי שלטונות צרפת פסקה, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

היהודיה האחרונה

בשנת 1948, ערב הקמת המדינה חיו במרוקו כ-265,000 יהודים. מלחמת העצמאות בישראל,השפיעה רבות ובאופן שלילי, על הלך הרוח והיחסים בין הערבים ליהודים במרוקו. השפעה זו, גררה תגובות קשות של הערבים שהחלו לפגוע ביהודי מרוקו. שינוי מצבם הפוליטי-חברתי של היהודים במרוקו השפיע על רבים מיהודי מרוקו והם בחרו לעלות למדינת ישראל שזה עתה קמה. השלטון הצרפתי, שהתכונן לעזוב את מרוקו, לא הצליח לעצור את הפרעות ביהודים. יהודים נהרגו במהומות ורכוש רב נבזז או נהרס.